 |  |  |  |  |  |
לקראת פלישת צבאות ערב
בתאריך 15 במאי 1948 הכריזו מדינות ערב מלחמה על מדינת ישראל.
שלושה ימים לפני פלישת צבאות ערב לארץ הגיע מברק לידי דוד בן-גוריון ולמועצת העם עם מידע על העומד להתרחש.
במברק מיום 12 למאי 1948, שנכתב על ידי חיים ברמן וליאו כהן מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ונשלח אל ראובן שילוח, יועצו של בן-גוריון לענייני ערבים ולנושאים מדיניים, נכתב על כוונת צבאות ערב לפלוש לארץ ישראל ב-15 למאי. המברק עמד בבסיס הדיון, שהתקיים במנהלת העם באותו יום בנוגע לשאלה האם להכריז על הקמת המדינה ב-15 במאי או לנקוט באמצעי עיכוב והפוגה בהתאם להצעת האמריקאים. ההחלטה שהתקבלה כמובן ידועה.
וכך נכתב במברק:
"ממקור מוסמך נודע כי מדינות ערב החליטו סופית להתקיף יחד ובבת אחת בחמישה עשר במאי.
החליטו לעשות זאת גם אם הדבר כרוך בריזיקה של כישלון. סומכים על היעדר נשק כבד ואויריה עברית.
תל אביב תותקף מיד מן האויר על ידי המצרים."
בהמשך מפרט המברק את רשימת הצבאות שישתתפו בפלישה ואת הכוח שייקחו חלק בקרבות: מצרים, על פי הכתוב, תשלח שמונה עד עשרת אלפים חיילים (מורכבים מחיל שריון, חיל רגלים ממונע, תותחנים ומיחידה אווירית). ירדן תשלח חמשת אלפים חיילים מהליגיון. סוריה – כשלושת אלפים חיילים (שניים עד שלושה גדודי רגלים, שלוש סוללות תותחנים, ארבעים משוריינים, וכוח אווירי). לבנון תשלח אלפיים חיילים וביניהם שני גדודי רגלים.
שלושה ימים לפני פלישת צבאות ערב לארץ הגיע מברק לידי דוד בן-גוריון ולמועצת העם עם מידע על העומד להתרחש.
במברק מיום 12 למאי 1948, שנכתב על ידי חיים ברמן וליאו כהן מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ונשלח אל ראובן שילוח, יועצו של בן-גוריון לענייני ערבים ולנושאים מדיניים, נכתב על כוונת צבאות ערב לפלוש לארץ ישראל ב-15 למאי. המברק עמד בבסיס הדיון, שהתקיים במנהלת העם באותו יום בנוגע לשאלה האם להכריז על הקמת המדינה ב-15 במאי או לנקוט באמצעי עיכוב והפוגה בהתאם להצעת האמריקאים. ההחלטה שהתקבלה כמובן ידועה.
וכך נכתב במברק:
"ממקור מוסמך נודע כי מדינות ערב החליטו סופית להתקיף יחד ובבת אחת בחמישה עשר במאי.
החליטו לעשות זאת גם אם הדבר כרוך בריזיקה של כישלון. סומכים על היעדר נשק כבד ואויריה עברית.
תל אביב תותקף מיד מן האויר על ידי המצרים."
בהמשך מפרט המברק את רשימת הצבאות שישתתפו בפלישה ואת הכוח שייקחו חלק בקרבות: מצרים, על פי הכתוב, תשלח שמונה עד עשרת אלפים חיילים (מורכבים מחיל שריון, חיל רגלים ממונע, תותחנים ומיחידה אווירית). ירדן תשלח חמשת אלפים חיילים מהליגיון. סוריה – כשלושת אלפים חיילים (שניים עד שלושה גדודי רגלים, שלוש סוללות תותחנים, ארבעים משוריינים, וכוח אווירי). לבנון תשלח אלפיים חיילים וביניהם שני גדודי רגלים.
מברק מליאו ברמן וחיים כהן אל ראובן שילוח, 12.5.1948 (S25\9390)
.
הנתונים במברק, שכאמור סופקו על ידי המודיעין הצרפתי, היו כמעט מדויקים: המצרים אכן הטילו למערכת שתי חטיבות עם כ-5,500 חיילים, העירקים אכן הטילו חטיבה אחת, אם כי זו כללה הרבה פחות חיילים משנטען בידיעה (אלפים פחות), הלגיון הירדני אכן שלח כ-5,000 חיילים, והסורים הטילו למערכה בתחילתה כ-2,700 חיילים בשלושה גדודי רגלים. מספר החיילים הלבנונים שהשתתפו בפלישה היה גבוה יותר, אך ייתכן ובמברק נכתב מספר שגוי מהדיווח.
המברק נמצא בארכיון המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בין אלפי מסמכים, המשקפים פעילות מדינית ציונית של עשרות שנים.
העולם הערבי מתכונן למלחמה
הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר על סיום המנדט ועל תכנית החלוקה עוררה את העולם הערבי לפעול כדי לסכל את ההצעה. ועדה צבאית מטעם ועידה של הליגה הערבית, שהתכנסה לדון בהכרזה הצפויה כבר באוקטובר 1947, המליצה להכין את צבאות ערב לפלישה לארץ ישראל, אם וכאשר תוכרז מדינה יהודית בחלק משטחה.
בחודשים הבאים הסלים מצב הביטחון בארץ וכמוהו גם התנגדות הערבים לתוכנית החלוקה. גם במנהל האמריקאי חששו מהתלקחות במזרח התיכון, שתפגע באינטרסים שלהם באזור. בשל כך הציג וורן אוסטין, נציג ארה"ב למועצת הביטחון של האו"ם, ב-19 במרץ הצעה לכינון משטר נאמנות זמנית במקביל להסכם אי לוחמה בין הצדדים - "הצהרת אוסטין".
"הצהרת אוסטין" לשלטון נאמנות בארץ ישראל זעזעה את ההנהגה הציונית, מכיוון שמשמעותה הייתה שידידתה הגדולה והחזקה של הציונות שוקלת למשוך את ידה מן התמיכה במדינה יהודית. צמרת ההנהגה הציונית קיימה מגעים דיפלומטיים קדחתניים, שבמסגרתם נפגש חיים ויצמן עם הנשיא טרומן על מנת לנסות ולשכנע את האמריקאים שגם במקרה של פלישת הצבאות יוכלו הציונים להגן על עצמם.
חרף מהלכים אלה לא היה ברור להנהגה הציונית בארץ מה יהיה אופייה של פלישת חילות ערב הצפויה לארץ, ואם תתרחש בכלל, מכיוון שעד אפריל 1948 הסתמכה הליגה הערבית על "צבא ההצלה", צבא המתנדבים שהקימה בינואר 1948.
צבא ההצלה
צבא ההצלה היה הגוף הצבאי הערבי הגדול והמאורגן ביותר, שפעל בארץ עד פלישת צבאות ערב. הוא הורכב בעיקר ממתנדבים סורים, עירקים ופלסטינים, שאורגנו על ידי הוועדה הצבאית שפעלה מטעם הליגה הערבית. המתנדבים אומנו במחנות הצבא הסורי סמוך לדמשק. למפקד העליון על הצבא מונה פאוזי אל-קאוקג'י, המפקד הצבאי הלבנוני, שסייע בעבר בהקמת הצבא הסעודי, ועמד בראש הכוחות הערבים הלא סדירים, שהגיעו לארץ ישראל לסייע לערבים הפלסטינים במרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. הצבא מומן וצויד על ידי מדינות ערב וסוריה בראשן. באפריל 1948 מנה החיל כ-5000 חיילים, שהסתייעו במאות מתנדבים מקומיים באזורים שבהם פעל. רוב המפקדים היו קצינים בדימוס או קצינים מצבאות סוריה ועירק.
הנתונים במברק, שכאמור סופקו על ידי המודיעין הצרפתי, היו כמעט מדויקים: המצרים אכן הטילו למערכת שתי חטיבות עם כ-5,500 חיילים, העירקים אכן הטילו חטיבה אחת, אם כי זו כללה הרבה פחות חיילים משנטען בידיעה (אלפים פחות), הלגיון הירדני אכן שלח כ-5,000 חיילים, והסורים הטילו למערכה בתחילתה כ-2,700 חיילים בשלושה גדודי רגלים. מספר החיילים הלבנונים שהשתתפו בפלישה היה גבוה יותר, אך ייתכן ובמברק נכתב מספר שגוי מהדיווח.
המברק נמצא בארכיון המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בין אלפי מסמכים, המשקפים פעילות מדינית ציונית של עשרות שנים.
העולם הערבי מתכונן למלחמה
הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר על סיום המנדט ועל תכנית החלוקה עוררה את העולם הערבי לפעול כדי לסכל את ההצעה. ועדה צבאית מטעם ועידה של הליגה הערבית, שהתכנסה לדון בהכרזה הצפויה כבר באוקטובר 1947, המליצה להכין את צבאות ערב לפלישה לארץ ישראל, אם וכאשר תוכרז מדינה יהודית בחלק משטחה.
בחודשים הבאים הסלים מצב הביטחון בארץ וכמוהו גם התנגדות הערבים לתוכנית החלוקה. גם במנהל האמריקאי חששו מהתלקחות במזרח התיכון, שתפגע באינטרסים שלהם באזור. בשל כך הציג וורן אוסטין, נציג ארה"ב למועצת הביטחון של האו"ם, ב-19 במרץ הצעה לכינון משטר נאמנות זמנית במקביל להסכם אי לוחמה בין הצדדים - "הצהרת אוסטין".
"הצהרת אוסטין" לשלטון נאמנות בארץ ישראל זעזעה את ההנהגה הציונית, מכיוון שמשמעותה הייתה שידידתה הגדולה והחזקה של הציונות שוקלת למשוך את ידה מן התמיכה במדינה יהודית. צמרת ההנהגה הציונית קיימה מגעים דיפלומטיים קדחתניים, שבמסגרתם נפגש חיים ויצמן עם הנשיא טרומן על מנת לנסות ולשכנע את האמריקאים שגם במקרה של פלישת הצבאות יוכלו הציונים להגן על עצמם.
חרף מהלכים אלה לא היה ברור להנהגה הציונית בארץ מה יהיה אופייה של פלישת חילות ערב הצפויה לארץ, ואם תתרחש בכלל, מכיוון שעד אפריל 1948 הסתמכה הליגה הערבית על "צבא ההצלה", צבא המתנדבים שהקימה בינואר 1948.
צבא ההצלה
צבא ההצלה היה הגוף הצבאי הערבי הגדול והמאורגן ביותר, שפעל בארץ עד פלישת צבאות ערב. הוא הורכב בעיקר ממתנדבים סורים, עירקים ופלסטינים, שאורגנו על ידי הוועדה הצבאית שפעלה מטעם הליגה הערבית. המתנדבים אומנו במחנות הצבא הסורי סמוך לדמשק. למפקד העליון על הצבא מונה פאוזי אל-קאוקג'י, המפקד הצבאי הלבנוני, שסייע בעבר בהקמת הצבא הסעודי, ועמד בראש הכוחות הערבים הלא סדירים, שהגיעו לארץ ישראל לסייע לערבים הפלסטינים במרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. הצבא מומן וצויד על ידי מדינות ערב וסוריה בראשן. באפריל 1948 מנה החיל כ-5000 חיילים, שהסתייעו במאות מתנדבים מקומיים באזורים שבהם פעל. רוב המפקדים היו קצינים בדימוס או קצינים מצבאות סוריה ועירק.
פאוזי אל קאוקג'י (PHL\1088621)
מחנה צבאי של צבא ההצלה בעמק יזרעאל (PHL\1088563)
יחידות שונות של צבא ההצלה נכנסו לישראל כבר מינואר 1948. על אף שהשתייכו לגוף אחד, הם פעלו כגדודים עצמאיים, עובדה שהקשתה עליהם להוציא לפועל מבצעים צבאיים רחבי היקף ומדיניות מבצעית קוהרנטית. החיילים צוידו בנשק קל, במרגמות, במספר תותחי 75 ו- 105 מ"מ ובכמות קטנה של פגזים. היה זה גוף קטן, שהונהג על ידי הליגה הערבית שהייתה מונעת משיקולים פוליטיים סותרים. ברור היה כי הוא לא יוכל לעמוד במשימה השאפתנית של סיכול תכנית החלוקה.
על כן בראשית אפריל 1948 הכריזה הוועדה המדינית של הליגה הערבית רשמית, כי צבאות סדירים של מדינות ערב יפלשו לארץ עם סיום המנדט. ב-30 באפריל התכנסו ראשי המטות הצבאיים של מדינות ערב ברבת עמון כדי לקבוע את הרכב חיל המשלוח. כמפקד עליון נקבע אמיר לוא נור אל-דין מחמוד.
למרות פרסום ההחלטה ברבים, הקהילייה המודיעינית, כמו גם בכירים בהנהגה הציונית (לא כולל את בן-גוריון), הטילו ספק אם אכן הפלישה תצא לפועל. זו גם הייתה חוות הדעת של המודיעין הצרפתי עד סמוך ל-12 במאי, המועד שבו נשלח המברק שלפנינו, המעיד כי הערכת המצב של המודיעין הצרפתי השתנתה.
למרות האיום מצד ארצות ערב ולמרות עצות ממדינות שונות לדחות את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, החליטה מנהלת העם בישיבה, שנערכה ב-12 במאי, לקיים את טקס ההכרזה במועד המתוכנן: יום שישי, 14 במאי, ה' באייר (יום לפני פקיעת המנדט הבריטי על ארץ ישראל).